פסק-דין בתיק ת"א 19491/04

בפני שתי תביעות, שהדיון בהן אוחד, המתייחסות למקרקעין המצויים בשטחה המוניציפאלי של עיריית חולון. האחת, תביעת התובעים בת.א. 19491/04, בה עתרו לפיצויים ודמי נזק כתנאי לפינויים משטח מקרקעין המוחזק על ידם. השנייה, תביעת העירייה לפינוי התובעים מהמקרקעין שבבעלותה.

רקע עובדתי

1.         עיריית חולון (להלן: " העירייה") הינה הבעלים הרשום, למן יום 19/1/00, של חלקה 40 בגוש 6803 המצוייה ברח' האורגים 2, פינת רח' הבנאי - בשכונת מולדת, אזור תעשייה ג', בחולון (להלן: " המקרקעין" או " חלקה 40").

            זכויות העירייה במקרקעין הוקנו לה במסגרתה של תוכנית איחוד וחלוקה - תב"ע ח/1,2/152 אשר אושרה למתן תוקף ביום 8/9/77 (להלן: " התב"ע"). המקרקעין נועדו בתוכנית לדרך - המשכו של רחוב הלהב.

            יצויין כי חלקה 40 הייתה, טרם אישורה של התב"ע, בבעלות מדינת ישראל והיוותה חלק מחלקה 214 בגוש 6016 (להלן: " חלקה 214").

2.         התובעים עמיהוד רצון ודליה (להלן: " עמיהוד") מחזיקים בחלק מהמקרקעין משך שנים רבות ומתגוררים יחד עם ילדיהם בבית הבנוי עליהם, הכולל מבנה מגורים, מחסן וחצר (להלן: " הבית").

            הבית אשר נבנה לפני עשרות שנים היה, במקורו, קטן מימדים בשטח של כ-65 מ"ר, ובמהלך השנים הוא הורחב ושופץ על ידי עמיהוד, ומימדיו הגיעו לכדי 90 מ"ר (להלן: " המבנה הישן").

            יצויין, כי בנוסף לחזקה בחלק מהמקרקעין, מחזיקים עמיהוד שטח של 453 מ"ר בחלקות 24 ו-25, שהינן בבעלות המדינה (חלקה 24) ובבעלות פרטית (חלקה 25).

3.         במחצית הראשונה של שנת 1999 ביצעו עמיהוד תוספות בנייה, זאת בלא קבלת היתר כדין וחרף צו הפסקת עבודה (12/5/99) וצו הריסה מינהלי (30/5/99), שהוצאו על ידי העירייה ויו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה - בהתאמה.

            במסגרת בנייה זו, הקימו עמיהוד בצמוד למבנה הישן מבנה נוסף בשטח של כ-74 מ"ר (להלן: " המבנה החדש"), הגביהו את קירות המבנה הישן והתקינו גג רעפים חדש (להלן: "התוספת הראשונה").

            בחלוף כמחצית השנה (2/00) ביצעו עמיהוד עבודות בנייה נוספות, בלא קבלת היתר בנייה. עמיהוד ריצפו חלק מחצר הבית, בנו גדרות בלוקים ורשת מתוחה עליהם באורך של 50 מ' והגדילו שטחו של מחסן ישן (להלן: " התוספת השנייה"). בנייה זו, אף היא נעשתה חרף צו ההפסקה המינהלי שהוצא להם על ידי העירייה (20/2/00).

4.         בגין תוספות הבנייה האמורות הגישה העירייה לבית המשפט לעניינים מינהליים שני כתבי אישום. האחד, בגין הבנייה משנת 1999 - ת.פ. 1150/90 והשני, בגין הבנייה משנת 2000 - ת.פ. 620/00. הדיון בשני כתבי האישום אוחד.

            בפסק  הדין  (כך במקור - ח.ט.)  מיום 29/5/01   (להלן: " פסק  הדין")  הרשיע  כב'   השופט

י. אטדגי את עמיהוד בבנייה ללא היתר בשני האישומים וביום 10/7/01 נגזר דינם. בגזר הדין  נצטוו עמיהוד - בין היתר - להרוס את הבנייה מושאי כתבי האישום, למעט קירות המבנה הישן שהוגבהו וגג הרעפים החדש שהוקם עליהם (להלן: " גזר הדין").

            הוועדה המקומית הוסמכה, בגזר הדין, לבצע ההריסה בעצמה על חשבון עמיהוד, היה ואלה האחרונים לא יבצעו הצו תוך 4 חודשים ממועד מתן גזר הדין.

5.         משחלף המועד החוקי להגשת ערעור על פסק הדין (הכרעת הדין וגזר הדין) ומשסירב בית המשפט המחוזי (עפ"א 80051/02, מיום 9/4/02) להאריך המועד להגשת הערעור ולעיכוב ביצוע ההריסה, עתרו עמיהוד לבית המשפט העליון (רע"פ 3743/02) לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בדיון שהתקיים ביום 16/2/03 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה צו ההריסה יוקפא למשך 4 חודשים לצורך ניהול משא ומתן, בניסיון להגיע להסכמה באשר לגובה הפיצוי שישולם לעמיהוד תמורת פינוי הבית (להלן: " הסכם הפשרה"). בעקבות ההסכמה האמורה הורה בית המשפט העליון, בו ביום, על מחיקתו של הערעור.

6.         בשל סירובה של העירייה לפצות את עמיהוד בגין המבנה החדש שבגינו הוצא צו ההריסה, לא השכילו הצדדים להגיע להסכמה בדבר גובה הפיצוי שיינתן לעמיהוד כנגד פינוי המקרקעין. או אז, עשתה העירייה מעשה, וביום 2/7/03 הרסה את תוספות הבנייה בהתאם לגזר הדין.

            חרף ביצוע צו ההריסה לא אמרו עמיהוד נואש והציבו במקרקעין מכולה (15 מ"ר) ומחסן מפלסטיק ששטחו 6 מ"ר, ואף הקימו גדר רשת תחת זו שנהרסה. בהתאם לצו מינהלי מיום 4/8/03 שהוצא על ידי יו"ר הוועדה המקומית, הרסה העירייה את גדר הרשת והעבירה המכולה והמחסן למחסני העירייה.

7.         אחר הדברים האלה הגישו עמיהוד ביום 3/2/04 תביעתם (ת.א. 19491/04) בה עתרו לחייב העירייה לשלם להם, כתנאי לפינוי המקרקעין, את שוויו של הבית המורחב (הישן והמבנה החדש) ולפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מפעולות ההריסה שבוצעו על ידי העירייה.